תסמונת פוסט תואר הדשא

זהו, הגיע היום. סיימתי את חוק לימודיי האקדמיים. לאחר שלוש שנים, מאה ארבעים וארבע נקודות זכות, אינספור עבודות, מבחנים, מאמרים והתמחות- יצאתי מהחממה. בשלב זה בחיי, עוד לא הבנתי מדוע קוראים לשלוש השנים 'חממה'. רק שמחתי שאני חופשי מתאריכי הגשה.

אחרי גיחה של שבוע לחו"ל, ועוד שבוע של רביצה בבית, הבנתי שהגיע הזמן להתחיל את החיים האמיתיים. אז במשך שבועיים הפצתי את קורות חיי ברחבי חברות השמה ומשרדי פרסום למיניהם, וכך, מצויד באישור המעיד על סיום חובותיי האקדמיות ובגאווה הנלווית לו, עליתי על האוטובוס לעיר הגדולה. זו היתה נסיעה רוויה באופטימיות. לנגד עיניי חלפו תמונות של קריירה נוצצת כמנהל מותג במחלקת שיווק של תאגיד משומן, מיישם הלכה למעשה את התיאוריות שדקלמתי במשך שלוש שנים, ומתרגם אותן לבריכה של מזומנים.

ללהקת רובים ושושנים יש שיר שנקרא "ברוכים הבאים לג'ונגל", ובוידיאו קליפ הרעיון מומחש בכך שאקסל רוז, הצעיר התמים עם הבייבי פייס מאינדיאנה, יורד מהאוטובוס בלוס אנג'לס, עיר המלאכים האפלה והדקדנטית. אז זו היתה אותה גברת בשינוי אדרת. שוב צעיר תמים- בעיר אחרת. הראיון הראשון היה במה שהתברר כמשרד פרסום- שמחפש איש מכירות. הראיון השני היה שונה במקצת- תחום הביטוחים. מכירות טלפוניות של ביטוחים, ליתר דיוק. העניין הוא שכבר החזקתי במשרה דומה ורמה בעיר מגוריי במהלך כל שנות הלימודים, ולא ראיתי סיבה לעקור את עצמי לעיר אחרת- גם אם עיר המלאכים הישראלית- כדי להמשיך בכך. אבל כשקורות החיים שלך מעידות על ניסיון של שלוש שנים וחצי במכירות, התווית הזו הוצמדה לך. אתה איש מכירות. קפקא לפנים.

החלטתי לעשות הפסקת צהריים, ונכנסתי לאכול שווארמה באלנבי. רחוב אלנבי הוא רחוב ראשי, והשווארמייה שכנה מאחורי תחנת אוטובוס. כתוצאה מכך, המונח 'בשר מעושן' קיבל משמעות חדשה עבורי באותו יום. אבל סחבק בחור עיקש, שהמשיך לתחנה הבאה: משרד פרסום נוסף. הפעם, המשרה המיוחלת הציעה לי צוהר לעולם הפרסום הנוצץ והסקסי- כתקציבאי. לאחר ראיון קולח, הגענו לשורה התחתונה: ניסיון. אחחח... ניסיון. איך צוברים אותך? אז אמנם לא קיבלתי תשובה שלילית בו במקום, אבל כנראה שחוסר הניסיון בתחום הפריע קמעה, כי עדיין לא קיבלתי תשובה.

את היום המפרך הזה בחרתי לסיים עם גלידה על חוף הים. סיום מתוק ומרגיע, גם אם כתגובה לטעמה המר של האכזבה. לעזאזל, אמרתי לעצמי בעודי מביט על השקיעה, היה שווה לסיים ללמוד רק עבור הרגע הזה. היה שווה לכתת רגליים ולהחליף אוטובוסים במשך יום שלם. יש בה את הכוח והקסם הזה, בתל אביב: אם אתה במקום הנכון- הטיילת או אחד החופים, בזמן הנכון- שקיעת השמש- הכל נראה שונה. ואם יש לך גם גביע גלידה ביד- זכית. אתה על ענן. גם אם... כתגובה לענן העשן שבו הייתי בצהרי אותו יום...