העיר הלבנה

לדעתם של רבים, העיר תל-אביב-יפו, שהחלה לאותת כי היא כבר מטרופולין, עדיין חסרה סגנון ארכיטקטוני אחיד, וההחלטה נפלה: נקים רובע חדש בסגנון הבאוהאוס.

ההחלטה לא צמחה יש מאין. בתחילת שנות ה- 30 הגיעו לעיר אדריכלים בוגרי בתי ספר אירופאים לאדריכלות, כמו יהודה מגידוביץ', אריה שרון, זאב רכטר ואחרים, שמקור השראתם היה התנועה המודרנית לאדריכלות, שהיתה דומיננטית  בתקופה זו באירופה, ובעיקר בית הספר לאדריכלות ואמנות הבאוהאוס בברלין.

מה מאפיין סגנון זה? קומפוזיציה א-סימטרית, מינימאליזם והימנעות מכל קישוט שאין בו ייעוד שימושי. אם ניקח לדוגמא את המרפסות, המאפיין הייחודי של תל-אביב לעומת ערים אחרות בעולם, נגלה אותן כאלמנט המסמל את פתיחות הקהילה ואת הקשר בין הפרטי לציבורי. המבנים הם בדרך כלל בני שתיים עד ארבע קומות, מחופים בטיח בגוונים בהירים ונועדו בעיקר למגורים, אבל גם לשימושים ציבוריים. גל הגירה בלתי צפוי מגרמניה בשנות ה- 30 האיץ פיתוח אינטנסיבי של מבנים בסגנון הבינלאומי (באוהאוס). בתוך תקופת זמן קצרה, בין  1931 ל- 1937, נבנו בעיר 2,700 בניינים בסגנון זה. לאחר מכן, עד שנת 1956, נבנו עוד כ-1,300. מתוך כ-4,000 בנייני הבאוהאוס שבתל-אביב, כ- 1,100 מיועדים כיום לשימור.

והם אכן נזקקו לכך בדחיפות. פאר הבניינים עומעם עם השנים, הבתים התיישנו, המרפסות הבנויות, מסימני ההיכר הבולטים של הבאוהאוס, נסגרו בתריסי אלומיניום ופלסטיק, והגינות הפכו לחניות.

החל משנות ה-90 החלה העירייה לעשות מעשה. היא דרבנה קבלנים ובעלי בתים לשפץ. מבנים רבים הוכרזו 'מבנים לשימור', שאסור לשנות את חזיתותיהם. ב-  2003 הוכרזה תל-אביב-יפו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית לסגנון הבינלאומי, הצדעה של ארגון התרבות העולמי לעיר הלבנה, שנוספה ל-  690 אתרים מוכרזים בעלי ערך לתרבות האנושית.  העולם כולו הכיר באיכויות המיוחדות של הבניינים, הרחובות, הכיכרות והשדרות של תל-אביב-יפו.